<h1>בריה</h1>
<h2>דף פה.</h2>
גרסינן בפרק אחרון בסדר דסדר יומא. וכבר היו רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, נשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי ישמעאל ונענה רבי עקיבא ונענה רבי אלעזר בן עזריה וכו' עד רבי יונתן בן יוסף אמר ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, מסורה [היא] בידכם ולא אתם מסורים בידה.
ושאל [אותי] רבי אלעזר ב"ר שמואל מוורונא יאיר אדוני עיני בהא דאמרינן בפרק בתרא דיומא [פ"ד ע"ב] אין עושין דברים הללו על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא (אפילו) בגדולי ישראל, ואין אומרים לעשות דברים הללו לא על ידי נשים ולא על ידי כותים, אבל מצטרפין לדעת אחרת. וקאי אדתניא מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו'. כך היא הגירסא בספרים המצויין אצלי. אבל פירש רש"י זלה"ה על פי נשים. ומתוך זו הגירסא משמע לי היכא דאיכא גוים וקטנים לחמם חמין לפקוח נפש יעשה ישראל כי הזריז הרי זה משובח, ולא מהדרינן. וקשה לי מהא דאמרינן בההוא פירקא [פ"ג ע"א] מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל קל תחילה. וכן עוברה שהריחה תוחבין לה בכוש. ובפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"ב] חברתה מביאה לה שמן בשערה. ובפרק רבי אליעזר דמילה [שם קל"ג ע"א] עושין כל צורכי מילה מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן. ואע"ג דאם לא נתן כמון סכנתא היא כדאיתא בגמרא [קל"ג ע"ב]. ותנן נמי בהמוצא תפלין [עירובין ק"ב ע"ב] קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה כאן וכאן אסור. בגמרא ורמינהו נימת כינור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה, ושנינן לא קשיא הא רבי אליעזר והא רבנן. תו פרכינן אי רבי אליעזר אפילו לכתחילה נמי. ומסקנא, אמר רבא מתניתין דקושרין נימא וחותכין יבלת רבי אליעזר היא דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת. ומודה רבי אליעזר דכמה דאפשר משנינן. ובנזיר פרק כהן גדול [מ"ז ע"א] [כהן גדול] ונזיר שהיו מהלכין יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, או איפכא, (כי) בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. מכל הני משמע דמהדרינן על איסור קל. ובפרק רבי אליעזר דמילה [שבת ק"ל ע"א] אמרינן שהביאו את האיזמל דרך גגות שלא ברצון רבי אליעזר דשרי. ואדוני יגלה עיני ואביטה.
ואני הסודר השיבותיו, על אשר דקדק אחי, דאין עושין דברים הללו אלא בגדולים ולא משנינן לעשותן על ידי גוים וקטנים, והיכא דצריך לחמין יחם לו ישראל ולא גוי דהזריז הרי זה משובח. הריני משיבו על ראשון ראשון. אמת כי כל פקוח נפש שהסכנה קרובה ומזומנת מיד, ודאי הזריז פקח הרי זה משובח. ומצוה לעשות בגדולי ישראל כדי לקבוע לדורות הלכה למעשה לומר ראינו פלוני גדול הדור חילל שבת לפקוח נפש. והיכר גדול הוא לדורות לפקוח מזומן ללמוד הימנו הלכה למעשה ויבא לריוח והצלה גדולה. כדקא מסיק [יומא פ"ד ע"ב] ואין צריך ליטול רשות מבית דין. שאם באנו למשוך יד מן הגדולים ולעשותן על ידי גוים או קטנים, או נשים שאינן כלולות בכל המצוות כאנשים ואע"פ שהשוה הכתוב [אותן] לעונשין ולשבת מכל מקום קל הוא על ידיהן מאנשים שלא הותרו מכלל שום מצוה. ואם נאמר יעשו על ידיהן יאמר הרואה מאי דקמן שאלו הגדולים מושכים ידיהם ומרפים ביום צרה בשבת ואין נמנין בעצמן להצילו. ויתלו הדבר לומר ברור הוא לגדולי ישראל שאין אומרים לאדם חטוא באיסור סקילה וכרת בשביל שתזכה בפקוח נפש, ויבא לידי מכשול ועצלות מלפקוח. לכך אמרו והזקיקו את הגדולים לפקח, ללמד ולהורות כמה חמור אבדן נפש מישראל וכמה קשה, וכמה השכר גדול למזדרז לקיים הנפש כאילו קיים עולם מלא. וההצלה תהיה מצויה בכל אדם בלא פקפוק בראותם זירוז גדולי הדור.
וגרסינן בתוספתא דשבת פרק אין עוקרין בהמה חיה ועוף [פט"ז ה"י] מפקחין על ספק נפשות בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליקח רשות מבית דין. כיצד נפל לים ואינו יכול לעלות טבעה ספינתו ואינו יכול לעלות יורדין ומעלין אותו משם ואין צריך ליטול רשות מבית דין. נפל לבאר ואינו יכול לעלות עוקר חוליא ומעלין אותו משם. תינוק שנכנס לבית ואינו יכול לצאת שוברין לו דלתות הבית ואפילו הן של אבן ומוציאין אותו משם ואין צריך ליטול רשות מבית דין. מכבין ומפסיקין בדליקה בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין. מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ושוחטין לו תרנגולת וגוזזין לו כרשינין, עד מחמין חמין לחולה בשבת להשקותו לרפאותו ואין אומרים המתינו לו שמא יחיה אלא ספיקו דוחה את השבת וכו', עד ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי נשים ועל ידי כותים. אלא מצרפים דעת ישראל עמהם. כלשון הזה נשנית בסיפרי. ובסדר יומא ירושלמי [פ"ח ה"ה] גרסינן, תני אין אומרים יעשו דברים הללו בקטנים ובגוים אלא אפילו בגדולי ישראל. תני הזריז הרי זה משובח והנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים. מכל אלו שמענו שכבר נולדה הסכנה וקרובה למיתה (כיון) [כגון] שנפל לים והספינה טבעה והשאר כה"ג. ומה לי לחכות ולצפות, כי אם יזדרז להצילו וליקח נפשות הרי זה משובח.
ואע"פ שזה המציל מכוין למלאכה בלא ההצלה והציל ועשה מלאכה, פלוגתא [היא] במנחות בפרק רבי ישמעאל [ס"ד ע"א] דרבה ורבא. דאיתמר [שמע] שטבע תינוק בים ופרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, רבא אמר חייב רבה אמר פטור וכו'. ואיכא דאמרי לא שמע שטבע תינוק בים ופרס מצודה והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור ורבא אמר חייב. לרבה דפטר אזלינן בתר מעשיו, ולרבא כיון דאיכא נמי דגים ולא הוה דעתיה [אתינוק] מיחייב משום צידת דגים. ולהאי לישנא אם שמע מתחילה על טביעת תינוק ופרס מצודתו אפילו לדעת דגים והעלה תינוק ודגים, כיון דשמע [שטבע תינוק] אמרינן דדעתיה מעיקרא נמי אתינוק ופטור לדברי הכל מפני שההצלה כבר חלה עליו.
ותו גרסינן התם אמר רבה חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בין בבת אחת בין בזה אחר זה, ואפילו קדם והבריא (באחרונה) [בראשונה] פטור, מפני שכבר הסכנה בין שיניו ואין לשנות כלום. וכשההצלה מצויה בהיתר כמו באיסור, מפקחין ומציל בדבר המותר ולא באיסור כיון שאין עיכוב בהיתר, דהכי מסקינן התם בפרק רבי ישמעאל במנחות בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד, הי מינייהו מייתינן שתים מייתינן דחזו ליה, או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט בקצירה. ומסיק פשיטא דשלש מייתינן משום דאע"ג דקא (ממעט בקצירה) מפיש (בקצירה) [באכילה] מייתינן שלש משום דקא ממעט בקצירה. דוקא בכי האי דליכא עיכובא, משום הכי שבקינן איסורא ונקטינן היתירא. אבל במקום שיש עיכוב והסכנה בעין, אם נחזור אחר היתרים דילמא אדהכי והכי מטי איבוד נפש. כדמטא לאמתיה דמר שמואל דפקע עינה, כדאיתא באין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"ב]. ולענין בולמוס, היכא דאיכא התירא מזומן כאיסור היכי שבקינן התירא ומוספינן ליה איסורא.
מיהו אם האכילוהו איסור פטור האוכל, שהרי הוא אנוס וכשוטה הוא. אבל המאכילים לא גריע אזהרה דידהו ממאכיל לקטן איסור, דאזהר רחמנא לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים [יבמות קי"ד ע"א]. ואם באנו להאכיל והגדול יאמר לקטן או לאחר להאכיל, בין דין לדין אבדה (בעא)
